שנה לאחר שנפגעה בראש בתאונת דרכים, ד"ר לורה הרצוג כמעט איבדה כל תקווה. המלים ברחו ממנה, פעולות פשוטות היו למשימה בלתי אפשרית. ואז הציעה לה קולגה לעבור טיפול בתא לחץ. היום, אחרי שהוגדרה כנס רפואי, מובילה הרצוג מחקר ראשון לבדיקת יעילות השימוש בהליך לפגועי ראש
אסתי אהרונוביץ.
תאונת דרכים קטעה באכזריות את עבודתה הרפואית של ד"ר לורה הרצוג. לפני שנה וחצי, בדרכה מהעיר קצרין אל ביתה במושב יונתן, התהפך הרכב שבו נהגה והתנגש בצלע הר. היא הוגדרה "פגועת ראש קלה", שבדיעבד התבררה כ"בינונית". האשה המבריקה, החדה, בעלת הזיכרון המצוין, רופאת ילדים בכירה שהיתה עד לפני שבע שנים אחראית על לימודי רפואת הילדים בפקולטה לרפואה בבאר שבע – הפכה לשבר כלי. זיכרונה בגד בה, מלים הלכו לאיבוד, פעולות פשוטות הפכו בלתי אפשריות. "המוח שלי, הכלי הכי יקר לי", היא אומרת השבוע, "הפך למשהו שנע בין ערפל למסטיק. ידעתי שדברים קיימים שם, אבל לא הצלחתי להגיע אליהם, לשלוף אותם".
לאחר שנה קשה הרצוג כבר היתה קרובה לאבד את התקווה שתחזור אי פעם לתפקוד נורמלי, שלא לדבר על חזרה לעבודה במקצועה. אבל בחודש הבא ייפתח בבית החולים אסף הרופא מחקר ראשוני מסוגו, שבו תיבדק השפעה של טיפול בתא לחץ על פגיעות נוירולוגיות כרוניות כתוצאה מאירוע מוחי או נזק טראומטי למוח. בראש המחקר הזה עומדת ד"ר לורה הרצוג.
הרצוג, היום בת 50, היא דוגמה חיה של הצלחת הטיפול הזה. לפני חצי שנה היא פגשה במקרה חברה לספסל הלימודים, שעובדת במחלקה הנוירולוגית-ילדים באסף הרופא. החברה סיפרה לה על כמה ילדים פגועי ראש במחלקתה, שטיפול בתא לחץ חולל שיפור משמעותי במצבם. הרצוג, שכבר ביקשה את עזרתם של מיטב המומחים בארצות הברית, ללא הועיל, החליטה לנסות את הטיפול.
לאחר סדרת טיפולים, שבהם שהתה בתא לחץ, חשה בשיפור גדול. במיפוי מוח שנעשה לה לפני הטיפולים נמצאו מוקדים פגועים ובהם זרימת דם חלשה; לאחר הטיפולים נמצא כי זרימת הדם באותם אזורים חזרה להיות תקינה. הרצוג אינה אוהבת כשמגדירים אותה "נס רפואי". היא גם מבקשת מיד להכניס דברים לפרופורציה: היא עדיין אטית, לפעמים שוכחת דברים ובעיקר עייפה מהמאמץ הקוגניטיווי. ובכל זאת, לפני חודש, בהתרגשות עצומה, חזרה לעבוד כרופאת ילדים.
ד"ר שי אפרתי בתא הלחץ. במיפוי ראינו אזורים שלמים שנפגעו, חוזרים לחיים

צילום: דן קינן

קיר של אבניםדר שי אפרתי
הפגישה מתקיימת בביתה, במושב יונתן ברמת הגולן. בדרך מהחניה אל ביתה עוצרים את הרצוג חברים, מברכים לשלום, לפעמים מבקשים עצה רפואית. הרצוג עונה בשמחה. קשה להאמין, אבל עד לפני כחצי שנה, היא מספרת, כשחבר מושב היה מברך אותה לשלום, היא לא תמיד זכרה מיהו ומה שמו.
היא נולדה במרילנד שבארצות הברית וגדלה בבית ציוני-חילוני. אביה, וויליאם פולין, רופא פסיכיאטר, עמד בראש המכון לחקר ההתמכרות לסמים (NIDA). אמה, מרלין, היתה עובדת סוציאלית. בגיל 22 עלתה לורה ארצה. לאחר שלוש שנים בקיבוצים חצור ועין דור, חזרה לארצות הברית ונרשמה ללימודי טרום רפואה.
"החלטתי ללמוד בארצות הברית כי חיפשתי לימודים בגישה קהילתית", היא אומרת. "נסעתי לארצות הברית ולקחתי כמה קורסים ואז סיפרו לי שיש בארץ בית ספר לרפואה בבאר שבע שכל הגישה שלו היא הוליסטית, וזה היה תפור עלי". היא חזרה לישראל, התקבלה ללימודים בבית הספר לרפואה בבאר שבע והרומן שלה עם המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה נמשך כמעט שני עשורים. בתום הלימודים התמחתה ברפואת ילדים בסורוקה, ובמשך השנים השתייכה לצוות הפקולטה כמרצה, חברה בוועדת הקבלה ולימים האחראית על הוראת רפואת ילדים, לצד עבודתה כרופאה בכירה במחלקת הילדים בבית החולים.
את בעלה, ד"ר ערן הרצוג, רופא מרדים, הכירה על ספסל הלימודים. "בשנת 2000, מסיבות אידיאליסטיות לגמרי, החלטנו לעבור לגולן", מספרת הרצוג. "תמיד אהבנו את הגולן וחשבנו שזה מקום שחשוב לעם ישראל. אז קמנו ובאנו". הם כבר היו אז הורים לחמישה ילדים, מגיל ארבע עד 13. היא החלה לעבוד כרופאת ילדים בישובי הצפון, ואת אחד מימי השבוע הקדישה למחלקת הילדים בבית החולים זיו שבצפת. "החיים נראו מושלמים", היא אומרת.
באחד מערבי דצמבר, כששבה הביתה מקצרין עם טרמפיסטית, קפץ דורבן גדול אל הכביש, נתקע בין גלגלי הרכב הנוסע ופגע במערכת ההיגוי. "הרכב שבר פתאום שמאלה", היא משחזרת, "וההגה לא הגיב יותר. לא היה לי הרבה מה לעשות. ראיתי שאני הולכת לפגוע בצלע הר. הייתי די רגועה. עברה לי המחשבה ששום דבר לא יקרה. מקסימום האוטו ילך. כפרה. הדבר האחרון שאני זוכרת זה קיר של אבנים בא מולי".
הזיכרון הבא שלה הוא הצעקות של הנוסעת שישבה לצדה. "באותו זמן לא שמתי לב שהיה לי איבוד הכרה. שיחררתי את הנוסעת ואותי מהחגורות, והרחתי עשן. זו היתה הפעם הראשונה שנלחצתי. איכשהו נעמדתי וראיתי שאני עומדת על הדלת של הנהג והדלת של הנוסעת נמצאת למעלה".
אמבולנס הגיע במהרה והשתיים פונו לבית החולים. רק באמבולנס שמה לב שנפגעה. "היה לי גוש בגודל של חצי אשכולית על הראש. אמרתי: 'אוקיי, קיבלתי מכה בראש' ובעצם כל מה שחשבתי היה שאני רוצה לישון. בכלל לא חשבתי שמשהו לא בסדר, רק רציתי כבר לישון". היא שוחררה מבית החולים עם אבחנה של זעזוע מוח והמלצות למנוחה. בבית לא הפסיקה להקיא. "במשך עשרה ימים הייתי הרוגה", היא מספרת, "ואת הרוב אני לא זוכרת".
בני משפחתה הבחינו שמשהו אינו כשורה. הרצוג לא הצליחה להגות מלים כראוי, כל הזמן שכחה דברים ורוב הזמן פשוט ישנה. "התהליך של פגיעת ראש הוא תהליך מרתק", היא אומרת השבוע. "לאורך כל הדרך את לא קולטת עד כמה דברים משובשים, עד שמספרים לך את זה. בהתחלה לא שמתי לב לטעויות, לשיבושים. הדבר היחיד שהפריע לי זה הרעש. הרעש שיגע אותי וזה אופייני מאוד לפגיעות ראש. הסתובבתי עם אטמי אוזניים. עד היום כשכמה אנשים מדברים איתי בו-זמנית או שיש סביבי כמה גירויים – הראש עושה לי קצר.
"בהתחלה הדבר הכי בולט היה שהזיכרון הלך. בחודשיים הראשונים לפגיעה ירדתי עשרים קילו. פשוט שכחתי לאכול. הייתי הולכת למטבח ואז הייתי רואה משהו וזה היה מסיח את דעתי מהרעב והייתי מתחילה להתעסק עם משהו אחר. את יודעת כמה פעמים נכנסתי למטבח ולא ידעתי איך הגעתי למטבח? מה רציתי לעשות כאן? למה אני במטבח?
"זה כמו הפרעת קשב וריכוז קיצונית. כל דבר היה מסיח את דעתי מדבר אחר. הבעיה הגדולה היתה עם הילדים. כשהייתי אומרת להם: 'אמרתי לכם לעשות ככה וככה', אז הם היו אומרים לי: 'לא אמרת'. הייתי אומרת, 'אבל אמרתי לכם לסדר את החדר!' והם היו אומרים לי: 'לא אמרת'. הייתי מתחילה לספר משהו, עוברת למשהו אחר, ואז חוזרת לספר את הדבר שכבר סיפרתי. והילדים היו אומרים: 'אמא, כבר אמרת את זה'. אני, שכל החיים שלי התבססתי על הראש שלי ובעיקר על זיכרון מדהים, במיוחד זיכרון לאנשים, פנים, פרטים; אני, שזכרתי ילדים שהיו מאושפזים אצלי לפני 15 שנה, באיזו מיטה ובאיזה חדר; אני, שזכרתי את בדיקות הדם של כל חולה מלפני שנתיים, לא מסוגלת לזכור מה עשיתי לפני עשר דקות?"
כמו ציפור באיגלו
היה לה קושי לדבר, לשלוף מלים מהזיכרון. "רציתי להגיד משהו ויצא לי ג'יבריש. הלכתי לאיבוד. דברים פשוטים, יומיומיים, לא מצאתי. בשלב הבא, וזה החלק המרתק – כי רואים איך המוח משקם את עצמו – במקום ג'יבריש הייתי אומרת מלים לא נכונות ואז היו מתקנים אותי. בשלב המתקדם יותר חיפשתי את המלים ואז הייתי אומרת מלים שהן ליד, דומות".
איך קיבלו את זה בבית?
"בהתחלה כולנו חשבנו שזה עניין זמני. שבוע-שבועיים וזה יעבור. לא תיפקדתי בבית. אחת הבעיות בפגיעות ראש זו תשישות ועייפות שאי אפשר לתאר. הייתי קמה בבוקר, מרגישה מצוין. הייתי עושה תוכניות מפה עד להודעה חדשה. מעירה את הבת שלי, מכינה לה כריך, שוטפת את שלוש הצלחות שבכיור, וזהו. נגמר. לא היה לי יותר כוח לכלום. הראש כמו בטרייה שיש לה בעיה במערכת הטעינה. הבטרייה נטענת, אבל מתרוקנת מהר מאוד. הבית בעצם לא תיפקד. הייתי מעמידה כביסה. אחרי כמה שעות, הייתי גאה בעצמי שזכרתי להעביר למייבש, ואז שמתי לב שבכלל לא הפעלתי את המכונה".
השבועיים הראשונים עברו, והרצוג לא חזרה לעצמה. "אחרי שבועיים במנוחה חשבתי שאני משתגעת", היא אומרת. "אמרתי לרופא שלנו בישוב שאני חייבת לעשות משהו. הוא אמר לי שצריך להכניס נתוני מעבדה לתיקים. עבודה שחורה. אמרתי בכיף. התיישבתי להעתיק שורות מהמחשב לתיק. ומה-זה הסתבכתי: השורות קפצו לי, איבדתי את המספרים, לא ידעתי איפה לחפש. ישבתי שעה וחצי והצלחתי לתייק כמה תיקים בודדים. יצאתי שפוכה כאילו שרצתי מרתון. הגעתי הביתה ואמרתי, מה לעזאזל קורה לי?"
בבדיקת הסי-טי לא נמצא פגם בראשה. אך התוצאות הטובות לא הביאו עמן הקלה. ההפך. "הפריע לי שהכל תקין", מסבירה הרצוג, "כי אם הכל תקין, אז מה לא בסדר? אולי הכל בראש שלי? אולי הכל פסיכולוגי? אחת מהבעיות הקשות של פגיעות ראש זה שחושבים שההפרעות הן פסיכולוגיות. עומד מולך בן אדם, שנראה כמו עצמו, הוא הולך, מדבר, נראה בסדר, אז מה הבעיה? למה אתה לא בסדר, הכל הרי נראה בסדר? אנשים לא מאמינים לך. התחושה היתה ש'יאללה, צאי מזה כבר. קיבלת מכה, זהו, עבר'".
אך הדברים הסתבכו והלכו. "לא הצלחתי לעשות חישובים פשוטים בחשבון. אני, שכרופאה כל הזמן הייתי מחשבת הכל בראש, כמו כמויות של תרופות שצריך לתת, לא הצלחתי לעשות חישובים הכי פשוטים. יום אחד ישבתי עם הבת הקטנה על שיעורי בית. אחת השאלות היתה 'כמה גלגלים יש ב-123 מכוניות'. אמרתי לה: 'מה הם רוצים? מה זה כמה גלגלים יש לאחת, שתיים, שלוש מכוניות?' הקטנה הסתכלה עלי ואמרה 'אמא, כמה גלגלים יש למאה עשרים ושלוש מכוניות?' הדברים היו מונחים מולי ולא הצלחתי ליצור את הקשרים הפשוטים".
זה מפחיד. אפשר לאבד את השפיות מדבר כזה?
"אפשר. בארצות הברית יש חצי מיליון איש בשנה עם פגיעות ראש קלות, כמו שלי. זה הוגדר שם כמגפה השקטה. האנשים האלה לא מצליחים לחזור לעבודה, משפחות מתפרקות, האנשים האלה הופכים לדפוקים של החברה. אני אישית הרגשתי איך הביטחון העצמי שלי יורד ויורד. פתאום כל אחד אומר לי 'כן אמרת את זה, לא אמרת את זה'. פתאום לא מאמינים לי. לא הייתי יוצאת מהבית בלי בעלי, אחרת הייתי הולכת לאיבוד".
הרצוג, שכל חייה אהבה לקרוא ספרים, הבינה שגם יכולת בסיסית זו נפגעה. "כשהתחלתי לקרוא, וגם זה לקח לי המון זמן, לא הצלחתי לעקוב אחרי הדמויות בספר. הלכתי לאיבוד. הגעתי למצב שהייתי לוקחת דף וכותבת לעצמי מי הדמויות בספר. עשיתי לי מין מפתח וגם עם המפתח הייתי מסתבכת".
היא לא התייאשה, התייעצה עם רופאים, ליקטה כל שביב מידע באינטרנט והחלה לעבוד עם מרפאה בעיסוק. הרצוג: "היא עשתה לי אבחון קוגניטיווי וזה כל כך הרגיז אותי. כי זה לשים לך מראה מול הפרצוף. הייתי צריכה להעתיק צורות, והסתבכתי. הייתי צריכה לספר מה קורה ברצף של תמונות, ומלים הלכו לי לאיבוד. לכלוב של ציפור קראתי איגלו. זה היה נורא. המרפאה בעיסוק שלחה אותי לבדיקת הפרעת קשב וריכוז. בתור רופאה הייתי שולחת ילדים לבדיקה הזאת. אמרתי לעצמי, מה כבר יכול להיות מסובך? את יושבת מול מסך וכשמופיע לך איקס את צריכה ללחוץ על העכבר. כל סימן אחר את לא לוחצת. פשוט? ממש לא. האצבע שלי הפכה ליצור חי עם רצונות משלו. השתגעתי. לא שלטתי בזה".
כמו מדע בדיוני
חודשים חלפו. הרצוג לא חזרה לעבודה. בין טיפול הידרותרפי לריפוי בעיסוק היא שכבה במיטתה חסרת כוחות. "סמרטוט" במונחיה. הרופאים שעמם התייעצה חזרו וטענו שהגוף עשוי להחלים מפגיעה כזאת בתוך חצי שנה עד שנה. מה שלא מתרפא בפרק זמן של שנה, ככל הנראה כבר לא יתרפא. לאט לאט חילחל בה הספק, שאולי לא תחלים ותיאלץ לנטוש את הרפואה. "זה מאוד כאב", היא אומרת. "כל הזמן אמרתי לעצמי 'עוד מעט, עוד מעט' וה'עוד מעט' הזה הלך והתארך. במשך הזמן היה שיפור, מצאתי כבר מלים שחיפשתי, אבל עדיין היתה לי בעיה ביצירת קשר בין דברים".
יום השנה לתאונה התקרב, והיה לה ברור שהיא לא יכולה לחזור לעבודה. "זה נורא מתסכל", היא אומרת. "הייתי הולכת מדי פעם לכנסים, שמרתי על קשר, ובשלב מסוים, כמעט אחרי שנה בבית, החלו בעבודה לדבר על זה שאחזור לתפקיד מנהלתי. המחשבה הזאת גמרה אותי. להיות רופאה ולטפל באנשים זה דבר שהיה טבוע בי כל החיים ופתאום לעבור לצד ביורוקרטי? זה היה כל כך רחוק ממני, כל כך כאב".
כשנה לאחר הפגיעה נסעה הרצוג לארצות הברית, אל אביה, בחיפוש אחר פתרונות. היא התייעצה עם מיטב הנוירולוגים, "והם אמרו שכל מה שאני עוברת אלו תגובות קלאסיות לפגיעת ראש. זה יקח שנה, שנה וחצי, עד שאחזור לעצמי. או שלא". היא מצאה מרפאה המתמחה במתן טיפול לפגועי ראש שרוצים לחזור לתפקוד גבוה, ובה טופלו רופאים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים מכל העולם. "זה אמר לקום ולעזוב את הבית לחצי שנה", היא מספרת. "היה ברור שזה הזמן לעשות זאת, ואני התלבטתי".
זמן מה אחרי שחזרה הביתה התקשרה אליה ד"ר אורנה אפשטיין, חברה מימי הלימודים שטיילה בגולן. השתיים נפגשו ואפשטיין, שעובדת במחלקה הנוירולוגית לילדים באסף הרופא, סיפרה לחברתה על כמה ילדים המאושפזים במחלקה, שסבלו מפגיעות ראש קשות ובעקבות טיפול בתא לחץ מצבם השתפר פלאים. הרצוג היתה ספקנית. "אמרתי לה שהסתכלתי באינטרנט על התחום הזה ולא ראיתי משהו מעודד", היא נזכרת.
את המכון לרפואה היפרברית (בתא לחץ) באסף הרופא מנהל ד"ר שי אפרתי, מומחה ברפואה פנימית והיפרברית ומנהל המחקר והפיתוח של בית החולים. באחד מהמבנים הטרומיים בכניסה לבית החולים נמצא תא הלחץ הגדול ביותר במזרח התיכון. לוח בקרה גדול, עם כפתורים ונתונים רבים, מזכיר קצת סרטי מדע בדיוני. תא הלחץ עצמו הוא מבנה הדומה לגוף מטוס ובו תריסר מקומות ישיבה, שמסכות חמצן משתלשלות מעליהם. יש גם מבנה קטן יותר, עם שישה מקומות, המיועד בין השאר לילדים ובו מוקרנים להם סרטים כדי להקל עליהם בזמן הטיפול.
"תא הלחץ מאפשר להעלות את לחץ האוויר ולקבוע את ריכוז הגזים בתוכו בהתאם למה שאנחנו מחליטים", מסביר ד"ר אפרתי. בחדר ההמתנה מחכים חולים רבים, רובם חולי סוכרת. "אנחנו בעיקר מטפלים בפצעים שיש בהם איסכמיה, חוסר אספקת חמצן לגפה", אומר אפרתי. "הדוגמה הקלאסית היא אנשים עם סוכרת. כאשר המחלה פוגעת בכלי הדם הקטנים נוצר פצע, וכאשר יש הפרעה באספקת החמצן הפצע לא יירפא מאחר שתהליכי הריפוי דורשים חמצן. בתא לחץ אנחנו מגדילים את ריכוז החמצן. כמות החמצן כל כך גדולה, שזה מרפא את הפצע. אנחנו מצליחים להציל ככה מעל לשמונים אחוז מהרגליים שמיועדות לכריתה".
לטיפול בתא הלחץ נשלחים גם חולי סרטן שסובלים מנזקי הקרנות. השהייה בתא הלחץ מסייעת להתאוששות הרקמות הפגועות. אפרתי מספר כי לפני חמש שנים גילו במקרה שהטיפול בתא מסייע גם לחולים עם פגיעות נוירולוגיות. חולת סוכרת שנשלחה לטיפול בגלל פצע סוכרתי, סבלה במשך שנים גם משיתוק בפלג גופה השמאלי בעקבות אירוע מוחי. "היא באה לקבל טיפול לפצע ברגל", מספר אפרתי, "ולאחר עשרים טיפולים היא קמה מכיסא הגלגלים והחלה ללכת. אמרנו: 'רגע, מה קורה פה?' מתברר שבכל המרכזים ההיפרבריים בעולם יש דיווחים דומים על כך שהטיפול עוזר להפרעות נוירולוגיות שונות ומשונות".
יום אחד קיבל אפרתי טלפון מד"ר הרצוג, שאצלה למד בעבר בפקולטה לרפואה בבאר שבע. "כל מה שאני יודע ברפואת ילדים זה בזכותה", הוא אומר היום בחיוך. בחדרו הצנוע הוא הציג להרצוג ולבעלה את הדיווחים על השפעת תא הלחץ על פגיעות נוירולוגיות וסיפר על הניסיון האישי שלו כמנהל המכון. הוא הסביר להם כי עד כה לא נערך בתחום זה מחקר מסודר, אך אי אפשר להתעלם מהתוצאות.
הרצוג החליטה לנסות. הטיפולים הניתנים לחולי סוכרת ולנפגעי קרינה נכללים בסל הבריאות, אך לא במקרים של נזקים נוירולוגיים. הרצוג שילמה תמורת הטיפולים מכיסה. מחיר כניסה אחת לתא לחץ כ-680 שקל.
פתאום אני זוכרת
לפני הטיפול נעשה להרצוג בפעם הראשונה מיפוי מוחי. "במיפוי נמצאו כמה אזורים עם זרימת דם ירודה ואזור עם ליקוי בזרימת הדם", היא אומרת. "בשלב הזה ידעתי, על פי כל המומחים, ששנה אחרי הפגיעה הסיכוי שהאזורים הפגועים יחלימו אפסי". למרות זאת, החליטה הרצוג לנסות את הטיפול. היא עברה להתגורר אצל חברתה, ד"ר אפשטיין, במרכז הארץ והחלה בסדרה של טיפולים אינטנסיוויים. קרובי משפחה וחברים התגייסו לסייע בטיפול בילדים שנשארו בבית.
"בהתחלה התחלתי להרגיש יותר אנרגיה", היא משחזרת. "הרגשתי שאני יכולה להישאר ערה יותר זמן מבלי לצנוח אחרי כל שטות. אחר כך, הרגשתי התבהרות. דברים החלו להתקשר לי. כל מי שיש לו משקפיים מכיר את התחושה שלפעמים העדשות מאוד מלוכלכות ואתה אפילו לא שם לזה לב, אלא רק אחרי שאתה מנקה. ופתאום, איזו התבהרות, אפשר לנשום, לראות. זו היתה התחושה.
"יום אחד באתי עם בעלי לבית החולים. הוא אמר לי, בואי נלך בדרך הזאת לתא הלחץ, אני אמרתי, בוא נלך בדרך אחרת, ואז החלטנו שכל אחד ילך בדרך שלו ונראה מי יגיע ראשון. והלכתי לבד. אחר כך בעלי אמר לי: 'שמת לב? מאז הפגיעה תמיד הלכת איתי. היום כבר הלכת לבד!' אלה דברים נורא קטנים, אבל מאוד משמעותיים. דברים שלא עשיתי קודם".
הרצוג החלה לזכור, להתמצא, למצוא את המלים הנכונות. "בהתחלה היתה אורנה מביאה אותי מביתה לאסף הרופא. שתביני, התגוררתי שלושה חודשים בישוב קטן, ולא הצלחתי למצוא את הדרך מהכיכר המרכזית בו אל ביתה של חברתי. כל יום הייתי יכולה ללכת לאיבוד מחדש אם לא היו עוזרים לי למצוא את הבית. כל נסיעה היתה כרוכה בהכנה נפשית וציור של מפות והסברים. פתאום התחלתי לנסוע, לבד. פתאום אני זוכרת איפה אני".
אחרי המיפוי המוחי הנוסף שנערך להרצוג, לא נשאר מקום לספק. "שלושת האזורים עם זרימת הדם הירודה, נעלמו", היא אומרת. "זרימת הדם חזרה. האזור עם הליקוי השתפר בהרבה". לאחר 60 טיפולים שבה הביתה. "חזרתי הביתה בן אדם אחר", היא אומרת.
תאים חוזרים לחיים
"בסוף הטיפול לורה ובעלה ישבו פה", מספר ד"ר אפרתי. "ואז היא אמרה לי: 'שי, אתה ממש לא בסדר!' אמרתי לה 'סליחה?' והיא אמרה לי, 'יש לך כזה דבר מתחת לידיים ואתה לא דואג שכולם ידעו על זה?'" הרצוג הציעה לו לערוך מחקר מסודר. "הסיפור שלי הוא נחמד", היא אומרת השבוע, "אבל כרגע אין לו משקל רפואי. ברפואה מדברים בשפה מחקרית". אפרתי, העומד בראש יחידת הפיתוח והמחקר של בית החולים, הרים את הכפפה.
למה עד היום לא נערכו מחקרים כאלה?
אפרתי: "המרכזים הגדולים לרפואה היפרברית נמצאים בארצות הברית והם כולם פרטיים. הרופאים שעוסקים בכך קמים בבוקר, שותים בנחת כוס קפה, נכנסים לפרארי שלהם ונוסעים למכון הפרטי. שם ממתינים להם מטופלים מפה עד להודעה חדשה. בשביל מה הם זקוקים למחקרים?"
איך בעצם מסייעת רפואה היפרברית לשיקום פגיעות נוירולוגיות?
"יש הרבה תיאוריות, וזה אומר שאנחנו לא באמת יודעים. אבל מתברר שבכל הפגיעות המוחיות יש אזורים שנפגעו והם מתים לגמרי ויש תאים שנפגעו כך שחילוף החומרים בהם מינימלי – התא לא מת, אבל גם לא מתפקד. מתברר שהזרמת החמצן מחזירה את התאים האלה לחיים ואת זה אנחנו רואים מצוין במיפוי מוח. אצל לורה, במיפוי ראינו אזורים 'שחורים' שלמים שנפגעו, חוזרים לחיים. זה פשוט היה מדהים".
אפרתי מספר שבאסף הרופא מטופלים בכל רגע נתון כעשרה נפגעי ראש, אבל לא בטוח שכולם זקוקים לטיפול בתא לחץ. "אין היום סטטיסטיקות, אין פרוטוקולים, אנחנו לא יודעים לכמת את הטיפול, להגיד לאדם עד כמה זה יעזור לו, וזה משום שאין מחקר בנושא", הוא מסביר. "ברגע שיהיה מחקר, זו השפה שרופאים ידברו בה. זה יחייב כל רופא נוירולוג לשלוח את המטופל שלו, אם צריך, לכאן".
אפרתי גילגל את הכדור בחזרה אל הרצוג: הוא יאשר את המחקר, היא תעמוד בראשו. הרצוג הסכימה. ביום ראשון השבוע נסעה מרמת הגולן לאסף הרופא לישיבת צוות שבה נדון המחקר. הכוונה לבדוק 120 אנשים בעלי פגיעת ראש קלה עד בינונית (פגועי ראש המעוניינים להשתתף במחקר יכולים לפנות לטלפון 9205194/5/6-08). לאחר מיפוי מוחי ומבחנים קוגניטיוויים, הם יחולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת תקבל 40 טיפולים בתא לחץ, ולאחר מכן ייערך לשתי הקבוצות מבדק נוסף, ואז תקבל גם הקבוצה השנייה סדרה של טיפולים.
זה אינו עיסוקה היחיד, או העיקרי, של ד"ר הרצוג. החודש היא חזרה לעבודתה כרופאת ילדים ומתייצבת למשך ארבע שעות ביום במרפאות טיפת חלב בגולן. היא מקבלת בלבביות את האמהות והתינוקות לבדיקה, אבל לאחר ארבע בדיקות היא עושה הפסקה, סוגרת את הדלת, שותה כוס קפה ועוצמת את עיניה. "אני מטעינה שוב את הבטרייה", היא אומרת בקריצה. "אני עדיין אטית, לא תמיד זוכרת, עייפה, אבל עשיתי קפיצה מדהימה".
איזה חלק יש לאמונה בכל הסיפור שלך?
"לא גדלתי בבית דתי, אבל מגיל צעיר היתה לי אמונה בסיסית בבורא עולם. אני חושבת שלכל דבר שקורה בעולם הזה יש סיבה. לפני חצי שנה אבי נפטר באופן פתאומי בארצות הברית. במישור האישי, בזכות התאונה שלי אבי הגיע ארצה ושהה פה חודש וחצי וגם אני נסעתי אליו פעמיים. הוא למד להכיר את הילדים והמשפחה הספיקה להכיר אותו. בעצם, בשנה האחרונה ראיתי אותו יותר מאשר במשך המון שנים וזו ברכה, היה לי יותר קל להשלים עם מותו. דבר שני, אם המחקר הזה יצליח, ונוכיח שהטיפול עוזר, נוכל לעזור להרבה אנשים, אז ברוך השם – אני את שלי עשיתי". *

דר לורה הרצוג
ד"ר לורה הרצוג. הראש היה כמו בטרייה שנטענת, אבל מתרוקנת מהר מאוד